משה משה. לשון חבה לשון זירוז אלפי פשטות הענין הוי כונת הראיה שלשון חבה הוא מכפילת השם משה משה, אבל צריך הסבר איזה הרגש חבה יש בזה, ואמנם יתבאר ע"פ הרגיל וטבוע בטבע, דכשצריך אדם לדבר עם חבירו קורא אותו פעם אחת בשמו להזמינו לדבר, ומדבר אתו מה שצריך לו, משא"כ אב ואם כשמדברים עם בנם האהוב וחביב להם ביותר, יקראוהו בשמו אף כשאינם צריכים לזה, יען כי מתענגים הם בזה גופא שקוראים לו בשמו, וגם כאן קרא לו הקב"ה שתי פעמים בשמו מפני כי מתענג הוא כביכול לקרוא לו בשמו וכאב את בנו ירצהו ויחבבהו. . (תו"כ ר"פ ויקרא)
אל תקרב הלום. אמר עולא, בקש משה מלכות ולא נתנו לו, שנאמר אל תקרב הלום, ואין הלום אלא מלכות, שנאמר (ש"ב ז׳) מי אנכי וגו' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום בפסוק זה דוד אמרו, וכוון על גדולת המלוכה, ומה שלא נתנה למשה בקשתו הוא רק בזה שלא נתנה המלוכה לזרעו אבל לו לעצמו נתנה, כמש"כ (פ' ברכה) ויהי בישרון מלך, ודרשינן דקאי על משה. . (זבחים ק"ב א')
של נעליך. מכאן אמרו, אסור לרקוק בהר הבית, ק"ו ממנעל, ומה מנעל שאין בו דרך בזיון אמרה תורה של נעליך מעל רגליך, רקיקה שהיא דרך בזיון לא כל שכן גופשוט דמכאן גופא ילפינן איסור הליכה במנעלים במקדש. ומסיק בגמרא דרק בבית המקדש אסור, אבל בבית הכנסת מותר, ועיין באו"ח סי' קנ"א. ומרמב"ם פ"ה ה"ה מתפלה מבואר דהכל תלוי לפי מנהג המדינה, שאם דרך אנשי המקום אלו לעמוד לפני גדולים אלא בבתי רגלים אסור באותו המקום להתפלל יחף, ולפי"ז בארצות ששם המנהג ללכת יחף מותר גם להתפלל יחף. ומבואר בדברי הימים שמכבר הימים היה הנהוג בכל העולם וגם במלכים ושרים לכבדם בשליפת מנעל עד שבא אפפיור אחד ואמר דטוב יותר להראות כבוד והכנעה בגלוי הראש מאשר בהתגלות הרגל, ונתקבלו דבריו בכל ארצות אירופא זולת בארצות המזרח, ולכן אצלנו בארצות המערב והצפון אסור להתפלל יחף. ומה שבמקדש המצוה לעבוד יחף דוקא, הוא משום שבמקדש אסור להיות דבר חוצץ בינו לבין הקרקע, כנודע. . (ברכות ס"ב ב׳)
אלהי אברהם וגו'. יכול כל הקודם בדבר חשוב מחבירו, ת"ל (פ׳ בחקתי) וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם, מגיד ששלשתן שקולים דיתכן דרומז למ"ש בתו"כ בפסוק זה (פ' בחקתי) למה נאמרו אבות אחורנית, אלא אם אין מעשה יעקב כדאי מעשה יצחק כדאי, ואם אין מעשה יצחק כדאי – מעשה אברהם כדאי, כדאי לכל אחד ואחד שיתלה לעולם בגינו, ע"כ. הרי דזכות כולם שוה, וע"ע לקמן ר"פ בא בפסוק והגעתם אל המשקוף (י"ב כ"ב) מש"כ שם. – וע' במשנה כריתות כ"ח א' חשיב כמה דברים שברובם כתיב ענין אחד קודם לחבירו ופעם אחת כתיב אותו ענין מאוחר, ללמד ששניהם שקולין, כמו האב קודם לאם בכל מקום, יכול מפני שכבוד אב קודם ת"ל איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולים, ועוד הרבה ענינים כאלו. ומה שהשמיטו שם דרשה זו ממכילתא י"ל דס"ל להגמרא דכאן אין חידוש במה שקדם אברהם ליצחק ויצחק ליעקב, אחרי דסדר תולדתם כך, וא"כ א"א למטעי ביחס הקדימה, ולבד זה י"ל דחשיב רק דברים הנוגעים לדינא, יעו"ש, ודו"ק. [מכילתא פ' בא סי' ג׳].
ויסתר משה פניו וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, בשכר שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר משה פניו, זכה לקלסתר פנים הפירש"י לקלסתר פנים כי קרן עור פניו, עכ"ל. ולולא דבריו היה נראה לפרש דמכוין למ"ש ר' לוי במ"ר כאן, בשכר ויסתר משה פניו זכה לודבר ה' אל משה פנים אל פנים (פ' תשא), והכונה מדלא כתיב פה אל פה ש"מ שבא להורות שבא לו בשכר ויסתר משה פניו. , בשכר כי ירא, זכה לוייראו מגשת אליו (פ׳ תשא), בשבר מהביט, זכה לותמונת ה׳ יביט (פ' בהעלתך) ווע"ע במ"ר שנויי ותוספות נוסחאות בענין זה, ובחידושי הרשב"א לע"י נתבאר ענין דרשה זו, יעו"ש. . (ברכות ז׳ א')
ארץ זבת חלב. מלמד שהחלב מותר משום אבר מן החי, דאי לאו הכי לא הוי משתבח קרא במידי דלא חזי זומה דלא יליף מכאן גם לענין דבש דבורים, שג"כ י"ל דאסור משום אבר מן החי, הוא פשוט משום דהדבש שמשתבחה בהן א"י הוא דבש תמרים וכמש"כ ארץ זית שמן ודבש. . (בכורות ו׳ ב׳)
זבת חלב ודבש. א"ר חסדא, מאי דכתיב (ירמיה ג׳) ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי, למה ארץ ישראל נמשלה לצבי, לומר לך, מה צבי זה קל מכל החיות חר"ל קל ברגליו מכל החיות [רש"י ר"ה י"ג א']. אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל פירותיה. יכול מה צבי זה קל ואין בשרו שמן אף א"י קלה לבשל ואין פירותיה שמנים טר"ל יכול כמו שבשר צבי כחוש מחמת שהוא קל לרוץ ורץ הרבה, כך תבואת הארץ כחושה מפני שקלה הארץ לבשל התבואה. , ת"ל זבת חלב ודבש, שמנים מחלב ומתוקים בדבש ילכאורה אין הכרח דמהלשון זבת חלב ודבש מתבאר שמנות התבואה, והלא אפשר לפרש דהוא ענין בפני עצמו שהיא תזוב המינים חלב ודבש. אבל אין זה שייכות לאיכות התבואה, וי"ל משום דתלי הכתוב דבר שאינו בטבע, שאין טבע הארץ להוציא חלב ודבש ממש, ולכן דרשוהו שזה תאר לתבואת הארץ. . (כתובות קי"ב א׳)
אהיה אשר אהיה. [מאי אהיה אשר אהיה], אמר ליה הקב"ה למשה, לך אמור להם לישראל, אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, אמר לפניו, רבש"ע, דיה לצרה בשעתה יאשידע מהשעבוד בשעת שעבודם. , אמר ליה, לך אמור להם, אהיה שלחני אליכם יבובמ"ר כאן איתא שאמר לו הקב"ה לך אני מודיע, ר"ל שאמר לו דמה שאמר לו אהיה אשר אהיה לא אמר זה אלא לו לבדו, אבל לישראל לא יגיד רק פעם אחת, וכך מורה המשך לשון הכתוב, ועיין בחא"ג. ועוד איתא הגירסא במ"ר, אני אהיה עמכם בשעבוד זה, ולא אני הייתי, ונראה גירסא שלפנינו בגמ' עיקר, יען דכאן מיירי בסוף השעבוד דשקיל וטרי ע"ד הגאולה. . (ברכות ט׳ ב')
אלהי אבותיכם וגו׳. מניין שאומרים אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שנאמר ה׳ אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם יגנראה דר"ל מניין שכופלים הלשון אלהי אבותינו ועם זה פורטים שמות האבות אע"פ שיש בכלל מה שבפרט. ונראה דקמ"ל בזה מ"ש בברכות י"ג ב' אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב, יעו"ש. אכן צ"ע אם ילפינן מהכא, והלא כאן לא כתיב ה' אלהיכם וא"כ למה אנו אומרים אלהינו, וי"ל משום דבכלל מציע שקרא הקב"ה אלהותו על האומה הישראלית רק אחר יציאת מצרים, כמו שמוכח מכ"מ בתורה שתלה אלהותו ביציאת מצרים כמ"ש אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וגו'. ולכן לא אמר כאן אלהיהם. [מכילתא פ' בא, פ׳ ט"ז].
זה שמי לעלם. א"ר יוחנן, שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו ידקריאתו וכתיבתו ופירושו. לתלמידיהם פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע. א"ר נחמן בר יצחק, מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע, דכתיב זה שמי לעולם – לעלם כתיב טווכל כמה שאפשר להעלימו דרוש להעלים. , רבא סבר למדרשיה בפרקא, אמר ליה ההוא סבא, לעלם כתיב טזואין ראוי לדרשו ברבים. וע' בחגיגה רפ"ב י"א ב'. . (קדושין ע"א א׳)
זה שמי לעלם. בשעה שהיה הכהן גדול ביום הכפורים מזכיר את השם, לא היו השומעים זזים משם עד שהוא מתעלם מהם, [מאי טעמא], דכתיב זה שמי לעולם – לעלם כתיב יזור"ל אע"פ ששמעו שם המפורש בנקודו לא היו זזים משם עד שנתעלם [שנשכח] מהם הנקוד מפני שכבוד השם שיהיה נעלם מרוב בני אדם. . (ירושלמי יומא פ"ג ה"ז)
זה שמי וזה זכרי. ר' אבינא רמי, כתיב זה שמי וכתיב זה זכרי, אמר הקב"ה, לא כמו שאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא [אני] באל"ף דל"ת יחטעם הדיוק מדלא כתיב זה שמי וזכרי אלא זה וזה ש"מ שהודיעו שני שמות, אחד שם המיוחד ואחד שם שנזכר בו. . (קדושין ע"א א׳)
את זקני ישראל. א"ר חמא בר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, היו במצרים ישיבה עמהם, שנאמר לך ואספה אה זקני ישראל יטבאור הענין, כי סתם זקן כל אחד לפי ערכו מוסיף חכמה ודעת ע"פ נסיונותיו ומקרי ימיו הרבים, וכ"מ ממ"ש איוב (ל"ב) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, וכן אמר שם (י"ב) בישישים חכמה, ולכן אמרינן בעלמא (קדושין ל"ב ב') אין זקן אלא מי שקנה חכמה, והיינו משום דבלא"ה אין יתרון לזקנה על הבחרות, אכן יש שמשפיע הקב"ה רוח חכמה גם על צעיר לימים ונקרא גם הוא זקן על שם קנין החכמה הבאה לו הנועדה בטבע רק לזקן, כמש"כ, וזו היא כונת אונקלוס שתרגם (ר"פ וישב) בן זקונים – בר חכים, ולכן מפרש כאן במעלת נפש הזקנים האלה שהיו חכמים וצדיקים. וענין החזקת ישיבות והפצת התורה אז היה מקודש כולו להורות אחדות הקב"ה וטעותי העובדים לאלילים וכו', ובארנו ענין זה בארוכה בר"פ חיי בפסוק ואברהם זקן, וראויים הדברים להצטרף לכאן. . (יומא כ"ח ב')
את זקני ישראל. מכאן שהקב"ה חלק כבוד לזקנים כואפילו לדרשה הקודמת דזקנים שבכאן פירושו חכמים – ג"כ. ניחא, דמה שחלק הקב"ה כבוד לזקנים הוא מחמת חכמתם המצויה בסתם זקנים כמש"כ באות הקודם. . (ספרי פ׳ בהעלתך סי׳ צ"ב)
